<h1>תניא רבתי סימן ס"ג</h1>
<h2>דף לט:</h2>
תניא בשמחות זוטרתי רב חייא אמר משאדם עולה למטה נכנסין אצלו ואומרים לו (דברים). לא דברים מחיים. ולא דברים ממיתים. (אומרים לו) שמא הלוית לאדם. או שמא אדם הלוה לך. או שמא הפקדת אצל אדם. או אדם הפקיד אצלך. או שמא יש לך פירות שאינן מעושרין. איזהו מעשר ראשון. ואיזהו מעשר שני. ואם היה כהן אומרים לו איזו היא תרומה טמאה ואיזו היא תרומה טהורה. אין נכנסין אצלו לא ביום ראשון ולא ביום שני. ואם היה מטורף נכנסין אצלו אפילו ביום ראשון. והקרובים נכנסין אצלו כל שעה שירצו. שבקור חולים אין לו שעור. ואם היה לו אח ולא היה לחולה בנים. אומרים לו כתוב גט לאשתך. ואל ירע בעיניך שאמרנו כתוב גט לאשתך, כי הרבה בני אדם כתבו ולא מתו והרבה שלא כתבו ומתו. והרבה שכתבו ועמדו וקרעו. נטה למות אומרים לו התודה עד שלא תמות. הרבה שהתודו ולא מתו. והרבה שלא התודו ומתו. והרבה (שהיו) מהלכין בשוק שהתוודו. שמא בזכות שאתה מתודה אתה חיה. ואם היה יכול להתודות בפיו הוא מתודה בפיו. ואם לאו מתודה בלבו. אחד המתודה בפיו ואחד המתודה בלבו. ובלבד שיהא לבו מכוין לאביו שבשמים. כל הדברים האלו אין אומרין אותן לא בפני עם הארץ. ולא בפני קטנים. ולא בפני נשים. שלא יבכו וישברו את לבו של חולה. ומנין שחולה צריך להתודות, שנאמר (תהלים ק"ז) אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו, כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות, ויזעקו אל ה' בצר להם וגו'. יודו לה' חסדו.
<h2>דף פג:</h2>
תניא היה ר' מאיר אומר (קהלת ז') טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו, מאי והחי יתן אל לבו. יתן אל לבו דברים של מיתה. דיספד יספדוניה. דקבר יקברוניה. דיטען יטעוניה. דידל ידלוניה. תניא באבל רבתי הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. אין קושרין לו לחייו. ואין פוקקין את נקביו. ואין מניחין כלי מתכות וכלי מיקר על טיבורו עד שעה שימות. שנאמר (שם י"ב) עד אשר לא ירתק חבל הכסף ותרוץ גולת הזהב וגו'. ואין סכין ואין מדיחין אותו ואין מטילין אותו על החול ולא על גבי המלח עד שעה שימות. ואין מעמצין את עיניו והנוגע בו הרי זה כשופך דמים. למה הדבר דומה לנר המטפטף שכיון שנוגע בו אדם נכבה. ואין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו ואין מכניסין ארון בבית עד שעה שימות.
